לח לך? קשר אישי וחם לכבוד הקיץ.
וואו.. לח לך?
לי לח. ממש לח. לח לי ממש. וגם חם.
אבל המזגן מתחיל להשפיע אז מצב הרוח משתפר.
החום הבלתי נסבל הופך כל שהייה בחוץ לבלתי נסבלת.. אפילו דקה של עמידה בתור בטמפרטורות הללו יכולים לגרום לאדם להשתגע ולצאת מכליו. אבל כמו שנאמר, כל אתגר הוא הזדמנות!
במיוחד לקיץ הכנסתי לכם סיפור על קשר אישי בכיתה, איך מתאמנים על קשר אישי בקניות בסופר ולמה חשוב מאוד לשים תמונה של בן/בת הזוג בארנק!
[אזהרה: עקב עומס החום מומלץ לקרוא במזגן]
אני עומד בכיתה והילדים מתחילים להיכנס.
בין הראשונים הילד החצוף של הכיתה, המפריע, הבעייתי, זה שאף פעם לא חולה ומגיע לכל השיעורים, כאילו רק בשביל למרר למורים את החיים. לא אחת שמעתי ממורות אומרות: "למה הוא אף פעם לא חולה?!" במעין ייאוש.
נשים את התסכול בצד ונמשיך.. אז הוא נכנס בין הראשונים..
הולך ישר אלי עם כול הפוזה: "מה זה זה? מה עושים פה היום?"
אני מסתכל עליו, מנסה לדמיין מה עובר על הילד הזה בכל יום, בכל בוקר, למה הוא בוחר להתנהג ככה? הרי הוא מרגיש תסכול, הוא לא יודע איך לבטא את עצמו, הוא רק מנסה לשמור כל היום על הפוזה שלו כי זה מה שמביא לו תשומת לב. אני יכול למחוץ אותו בשנייה עם איזה תגובה, אני יכול לגעור בו ולהרוס כל סיכוי לחיבור ביני לבינו אבל אני זוכר שרושם ראשוני עושים רק פעם אחת!
"בוקר טוב, אדוני מה שלומך?" אני עונה לו מיד.
בחיים לא ראיתם תחושת בלבול בפניהם של ילדה או ילד כמו שיש להם כאשר מתייחסים אליהם בשמות התואר: 'אדוני' או 'גבירתי'.
אני רק מסיים לשאול ופרצוף הבלבול ממלא את פניו. אבל התלמיד הזה חד, הוא רגיל שמנסים לערבב אותו, כאילו מתייחסים אליו כמבוגר ומיד לוקחים לו את התחושה הזו. פרצוף הבלבול נשאר שניה וחצי בדיוק, מיד לאחריו בורח לו חיוך קטן ואז הוא עונה לי בחצי גמגום: "הכל בסדר, אבל מי אתה? מה עושים פה בכלל?".
"אני ניב ועזוב את מה שאנחנו עושים כאן. מה שלומך?"
אני עוזב את כל מה שאני עושה באותו רגע, כל ההכנות לשיעור לא חשובת כרגע, אני יודע שאם אני אזכה בו אני איתן לו כוחות לשיעור ולכל השנה. אני מייצר איתו שיחה אמתית, התעניינות אמתית במה שהוא עושה, אוהב, בתחביבים שלו, במה שהוא פחות אוהב, אני נותן לו להתבטא באופן חופשי ואני לא שופט אותו. אנחנו מרגישים הרבה פעמים צורך אמיתי להעיר לילד אם הוא מתבטא בצורה לא נאותה אבל לפעמים צריך לתת לילדים לשחרר קיטור. מה קרה? לכם לא יצא לסנן איזה קללה מתחת לשפם? תנו לילדים לשחרר קצת.
הוא נפתח אלי, הוא מספר לי על התחביבים שלו, אני משתדל לקשר את מה שהוא עושה לבן שלי, לחיים שלי, לתלמידים אחרים שלי ומתקיימת שיחה שמעניינת אותי ולא בא לי לסיים אותה. אבל הגיע הזמן להתחיל את השיעור ואני עוצר את השיחה ומבטיח לו שהוא יכול לבוא לדבר איתי יותר מאוחר.
מה קרה בשיעור? רוב הזמן הוא היה איתי, לפעמים הוא גם ביקש שקט משאר התלמידים אם הם הפריעו לו, עדיין היו רגעים שהיה קשה לו להיות איתי ויותר עניין אותו מה שהחבר רוצה להגיד.. בכל זאת ילדים, אבל מהניסיון שלי זה היה פחות מאשר אם לא הייתי מנסה להמיס את הקרח והוא אפילו בא להגיד לי תודה בסוף ואמר שנהנה.
מתאמנים על קשר אישי בקניות בסופר! (מה קשור? גם אני שואל..)
וואו כמה חם היום.. אבל אני עדיין לא הוזה.. לא בגלל החום קראתי לחלק הזה "אימון בסופר", זה היה רעיון של הפרפר המדבר לידי..
אבל זה לא פשוט לכל אחד לייצר קשר אישי... נכון. אבל זה משהו שאפשר להתאמן עליו. כמו כל דבר אחר גם קשר אישי הוא שריר!
סתם.
לא באמת.
זה נהיה טרנד להגיד על כל דבר שהוא שריר.. אז אין כזה שריר "הקשר האישי" אבל בכל זאת אפשר להתאמן.
כמו שהבנתם מכותרת המסקרנת בטירוף בחלק הזה של הפוסט הלכתי עם חבר טוב לקניות בסופר (לא בכדי הוא בעילום שם.. אתם תבינו בסוף), אנחנו עומדים בקופה ומלפנינו זוג מבוגר, האישה אורזת את הקניות והגבר ניגש לשלם לקופאית. חבר שלי עומד לידם, עוזר לאישה להכניס את הקניות לעגלה ומתחיל לדבר איתם.
אני עומד לידו ולא מבין מה עובר על השרוט הזה..
"כמה זמן אתם נשואים?" הוא שואל אותם.
"חמישים שנה".
"ואוו" הוא עונה להם. "ואיך עושים את זה?"
שניהם צוחקים במבוכה והקופאית אומרת לאדון שהכרטיס לא עובד אז הוא משלם במזומן.
אבל הוא לא מוותר. "אני נשוי עשר שנים ואני רוצה לדעת איך מחזיקים עוד ארבעים".
"הרבה סבלנות וויתורים" האדון עונה.
הוא מתקרב לאיש ושואל אותו: "מי מוותר למי?"
האדון עונה לו: "אני מוותר לה, על כל מה שהיא רוצה".
הוא מסתכל על הגברת והיא עונה לחבר בשקט: "זה מה שהוא חושב.."
חבר שלי קולט שלאדון יש תמונה של אשתו בשחור לבן. "מה זה?"
האיש מביא לו את התמונה ביד וחבר שלי לוקח אותה לאישה.
"זו תמונה מלפני ארבעים וחמש שנה". שנינו נדהמים.
"אני חושב שמגיע להם את הקניות בחינם" הוא אומר לקופאית שנהייתה מרותקת לשיחה. (ספויילר: היא לא נתנה להם את הקניות בחינם :(
המשכנו עוד קצת את השיחה ולבסוף נפרדנו מהם לשלום בחיוכים ובברכת בריאות ואושר. אנחנו הולכים יחד לרכב עם הקניות שלנו והוא נדהם: "אתה מבין? חמישים שנה הם ביחד. מדהים!"
זה באמת מדהים אני חושב, אבל הרבה יותר הדהים אותי היכולת שלו, לעמוד בתור בסופר ולייצר קשר אישי, להתחבר לכל אדם. כמו שאתם מבינים זו רק דוגמא, כי בשבילו כל פגישה עם שומר בקניון או מישהו בתור היא הזדמנות לייצר קשר אישי, ללמוד משהו על האחר ולעשות את העולם לקצת יותר טוב ויותר שמח.
גם אתם יכולים להתאמן על המיומנות הזו, בין אם אתם מורים בכיתה שרוצים חיבור יותר חזק עם התלמידים שלכם, הורים לילדים שמבינים שבעולם של היום, בעולם החדש, אתם חייבים לדבר עם הילדים שלכם בגובה העיניים כי אחרת אתם פשוט תאבדו אותם. אבל גם אם אתם עוסקים בכל מקצוע אחר אני ממליץ לכם לייצר קשר אישי, זה יתרום לעסק שלכם, זה יתרום לכם אישית וזה יעשה את העולם לקצת טוב יותר ומחובר יותר באופן אישי ולא רק מקוון!
אנחנו נכנסים לרכב והוא ממשיך להתפעם: "חמישים שנה ועדיין יש לו תמונה שלו בארנק! מטורף".
אני אומר לו: "אתה יודע, גם אני מחזיק תמונה של דסי כבר שנים בארנק".
"וואלה?" הוא עונה. "אל תגיד לאשתי..".
בריאות, אושר ומזגן פועל!
