top of page

עולם חדש. בית-ספר חדש. בקיצור Jolt

מסתבר שבני המאיה נכחדו בגלל תירס.. מי ידע שתירס יכול להיות כה אכזרי. רועי דויטש מנכ"ל Jolt השתמש באנלוגיה הזו של בני המאיה והמומחיות שלהם בגידול תירס כדי להסביר מסר חשוב למציאות שבה אנו חיים: בעולם משתנה להיות מומחה בתחום אחד עלול להרוג אותך. באירוע השקה מושקע עד לפרטים הקטנים למדתי איך פועל בית-ספר (למבוגרים) בעולם החדש. היה תור ארוך, כמעט לא נכנסנו ובסוף ישבנו בלובי על הרצפה, אבל ליאור פרנקל הגיש לי כוס מים אז היה יותר נחמד :)

רועי דויטש, קרדיט צילום: Omer Hacohen

דויטש, בן 27 עם 13 שנות ניסיון בתחום היזמות מאז הקים את האתר אינטרנט הראשון שלו בגיל 14, הספיק להיות אחראי התוכן הדיגיטלי במפלגת "יש עתיד", להקים את Jolt ולעשות לה פיבוט (כינוי להחלפת כיוון של חברת סטרט-אפ) לביה"ס בעולם החדש שקם ברוטשילד בת"א.

מעבר לכך שאני חושב שהם עשו משהו מגניב והעובדה שאני נרשמתי ומחכה כבר להתחיל ללמוד.. אני חושב שאפשר ללמוד גם מהתפיסה שלהם לשאלות את השאלה: אולי בית-הספר לילדים צריך גם להיות יותר דומה לJolt?

אז מה בדיוק קורה שם? דברים נפלאים!

משנים את השפה – זה עלול אולי להיראות קצת ילדותי, גימיקי או טריק שיווקי אבל הדבר הראשון שעושים בג'ולט זה לייצר שפה חדשה לכל המושגים הישנים. אני מצטרף לתפיסה שטוענת שהלשון שבא אנחנו מדברים משפיעה מאוד על התפיסה שלנו.

אל תאמרו שיעור אמרו "Jolt" - ככה נקרא שיעור בבית-הספר ל העולם החדש, במקום הפרדיגמה שאנחנו מכירים על כך שהמורה הוא בעל הידע והתלמידים הם כמו ספוג שבא לספוג ממנו את הידע, ב-Jolt מאמינים בלמידה מבוססת שיחה (Conversational Learning), מעבר להרצאה שמעביר המרצה, בכל זמן נתון יש הזדמנות לכל משתתף לשאול שאלות ובסוף המפגש יש דיון של שבו כל אחד יכול גם לשתף את החוויות והדעות האישיות וללמוד מהשיחה המשותפת.

ניתן ללמוד Jolt שזה מפגש של שעה וחצי של שיחה + דיון.

Workshop שהם שלוש שעות של שיחה + דיון + תרגול.

ואפילו Journey שבו יש 4-8 שיחות חיות + דיון קבוצתי.

מה אני יגיד לכם.. לפנק לפנק לפנק.

Micro-campus (פעם קראו לזה כיתה..) - דמיינו שברגע שבחרתם לאיזה Jolt אתם הולכים אתם כבר בוחרים איפה לשבת וליד מי. דמיינו שהשיעור כולל רק 14 אנשים, יושבים סביב שולחן אליפטי נוח ובקצה שלו מסך שמקרין את המרצה (שאולי יושב עכשיו בסיליקון ואלי או בניו-יורק), המרצה כבר יודע את השם שלכם ואת הרקע ממנו באתם. דמיינו שהמרצה יכול תוך כדי הJolt, לשאול אתכם שאלות על בסיס הרקע שלכם וכל זאת למרות שזו פעם ראשונה שהוא ראה אתכם. עכשיו, תפסיקו לדמיין כי זה מה שקורה שם.

"כולם לקום, הג'ולטר נכנס לכיתה.." - סתם.... הג'ולטר הוא למעשה המרצה או המורה (אמרתי לכם שהם אוהבים לשנות את השפה). מדובר במומחה או מומחית בעלי ניסיון עבודה בנושא עליו הם מרצים. תהליך המיון וההכשרה מרשים וכולל אודישן קבלה ראשוני, הדרכה על-ידי המומחים של ג'ולט על איך מעבירים ג'ולט והדגשים המיוחדים לעבודה בשיחה וידאו. הערכת עמיתים מומחים באותו תחום שמקשיבים לשיחה ואלו נותנים משוב על המקצועיות והדיוק של המועמד. שיחת דמו לקבוצת ביקורת שיכולה להיות של נציגים מחו"ל והערכה בסוף כל Jolt (אני ממש מתאמץ לא לקרוא לזה שיעור..) על-ידי הסטודנטים שלוקחים את הסדנא.

קשוח.

אבל זה מה שיבטיח שכשאני אגיע ללמוד שם בדצמבר יהיו אחלה מרצים! חוץ מזה, מה אנחנו מעדיפים? שמישהו שיקבל קביעות אחרי כמה שנים וי עשה מה שבא לו או לה? לא ממש..

Soji כי זה נשמע כמו משהו יפני – מה זה כבר ניחשתם? כי עדיין לא המציאו פה את.. נכון מאוד! את התלמיד, Soji = Student of Jolt. דגש משמעותי הוא על הגמישות והחוויה של המשתמש, אפליקציה שמאפשרת לבחור את השיעורים... אה... ג'ולטים שאני רוצה להיכנס אליהם, לבחור מראש את הכיסא שאני רוצה לשבת ולעשות צ'ק-אין כאשר הגעתי לכיתה.. אהה.. micro-campus.

וואו זה ממש קשה עם השמות החדשים.. זה כמו החלפת המספרים של ערוץ 2.

Soji הוא לא אדם שקט שיושב בפינה של החדר ורק מקשיב, בתחילת כל Jolt המערכת מציגה את כל אחד מהיושבים בחדר, בגלל שזו קבוצה קטנה אז קשרים חברתיים הם בלתי נמנעים וכמובן שיש דיון בסוף כל מפגש אז מי שרוצה להתבודד שיעשה קורס אינטרנטי בבית.

כמו חדר כושר... עלות חודשית של 350 ₪ ובתמורה אפשר לגשת לכמה מפגשים שרוצים במהלך אותו החודש, רוצים לבטל? אין בעיה, תתקשרו ויבטלו, כאן אין התחייבות מראש. המטרה להפוך את הלמידה להרגל ולא לאירוע חד פעמי של 3 שנים או 2 סדנאות בתחילת וסוף השנה.

עד כה היה הצד הטכני של מה הם עושים

אבל מה זה אומר על בית-ספר או אוניברסיטה?

כלבויניק זה הכרח – היום אי אפשר להיות מומחה בנושא אחד בלבד ולהצליח, אחרת כמו בני המאיה גם אנחנו נכחד. נקודת המוצא היא שכל אדם צריך בסיס כלשהו יציב ועליו לייצר תהליך של "למידה נערמת" שבא בכל פעם הוא רוכש מיומנות נוספת שמשרתת אותו הלאה. רועי נתן את הדוגמא עם מעצב, שללא ספק העיצוב הוא הבסיס האיתן שלו אבל היום כדאי שהוא ידע גם קצת אנימציה כי כולם אוהבים דברים זזים, קצת תכנות, קצת קופירייטרינג כדי שהעיצוב יהיה כתוב טוב וקצת שיווק כי בסוף אנחנו רוצים להצליח למכור. אז זה עדיין המעצב של פעם? ממש לא. גם בביה"ס וגם באוניברסיטה אנחנו צריכים להיות קצת יותר בינתחומיים, יותר כלבויניקים ולדעת ליצור חיבורים חדשים.

המורה לא יודע הכול – בשביל זה בדיוק עושים שיחה, בשביל זה המורה מקבל את המידע על הקהל שיושב בחדר והוא משלב אותו תוך כדי המפגש, גם מי שמרצה נמצא בתהליך למידה מתמיד. הלמידה באוניברסיטה ובביה"ס מתבססת על כך שהמורה או המרצה הם בעלי הידע והתלמידים צריכים ללמוד את אשר הם יודעים, אבל בעצם כולנו כל הזמן מתפתחים.

למידת שיחה – בכיתה אנחנו רגילים ללמוד בתורים או שורות, כל אחד בעצמו ובהצלחה. עצם המבנה של 14 תלמידים סביב שולחן עגול משנה את הדינמיקה בצורה משמעותית, בנוסף על כך שמייצרים שיח תוך כדי הופכת את הלמידה למשמעותית יותר. הרבה פעמים מרצים באוניברסיטה אומרים: "אתם יכולים להמשיך את השיחה בחוץ.." אבל למה? זה בדיוק הדבר שממנו אפשר ללמוד הכי הרבה.

ללמידה צריך להיות קשר לחיים – בסוף כל מפגש אתה אמור לצאת עם כישור חדש שניתן להשתמש בו (אני רושם אמור כי עדיין לא הייתי..). אף אחד לא מבקש ממך לשבת במשך 12 שנים במפגשים ו-"יום אחד אולי תשתמש בזה..", כאן ועכשיו יש חיבור לחיים שלנו ממש. זה אחד התסכולים הכי גדולים שמורים לא יודעים להסביר איפה מה שלומדים היום ישמש את התלמידים. ככל שנדע לתת יותר כלים פרקטיים או לכל הפחות הקשר לקרקע אז הלמידה תהיה משמעותית יותר.

המורה נתון לביקורת וצריך להתפתח בעצמו – לא כל אחד יכול להיות מורה, צריך לעבור דרך ארוכה מאוד כדי להגיע ג'ולטר וגם אחרי זה כל סוג'י (השם היפני המוזר לתלמיד) נותן משוב בסוף כל שיעור, זה דורש מהמורה להיות עירני, לחדש את עצמו, להיות רלוונטי ולשים את התלמיד במרכז. מורים צריכים להמשיך להתפתח בסדנאות וקורסים רלוונטיים למציאות שלהם, לעשייה שלהם ולחיבור האישי שלהם.

ישבנו על הרצפה אבל היה שווה

בסוף ישבנו על הרצפה של הלובי.. אבל וואלה.. היה שווה.

אפשר לראות את ג'ולט החלופה לאוניברסיטה ולפיתוח מקצועי אישי של היום, ארגון גמיש שמתאים לקצב החיים הדינמי שבו אנו חיים, ארגון שרוצה להקשיב לתלמיד, להשתפר ולהתאים את עצמו לצרכים שלו ולא להפך.

אז אם בתי הספר הם ראי של האוניברסיטאות וככה נראית האוניברסיטה של העולם החדש, אולי ככה גם צריך להיראות בית הספר של העולם החדש? מה אתם חושבים?

קריאה מומלצת בשבילך:
bottom of page